יום הזיכרון במושב, זה יום זיכרון במקום קטן. כולם מכירים את כולם. בני השבעים מכירים את נופלי מלחמת העצמאות כשהם עצמם היו ילדים. בני השישים מכירים את הנופלים של ששת הימים כשהם היו ילדים. בני החמישים מכירים את נופלי יום הכיפורים כילדים.
אני הייתי ילדה כאשר ברחוב אחד היו שתי משפחות שאיבדו את ילדם. אני זוכרת שבבית חברתי , הבית שהפריד בין שני בתים אלה, אמא שלה תמיד אמרה לנו להיות בשקט. ואנחנו לא הבנו למה צריך להיות בשקט בגלל שבשני הבתים ליד, מימין ומשמאל מתו חיילים. מה השקט יעזור להם? הבנו שעצב עמוק ירד על שני הבתים, על הרחוב והמושב כולו.
את הדור של המלחמות האחרונות אני זוכרת אותם כילדים. את מי שעשיתי לו בייביסיטר כשהיה קטן ומאז שנפל נשאר בן 22 ורק אני ממשיכה להרבות לבן בשערותיי. כמה אנשים צעירים. כמה עלומים נשארו לעד אלומים. כמה חיים שלא חיו. אנשים במושב מכירים את הילדים ואת האחים של המבוגרים ממני שנפלו. וכל אחד מכיר מישהו שהוא צעיר ממנו או מבוגר יותר. אני רואה מול עיניי איך הם מזדקנים. זוכרת את ההורים של חלקם שבמשך השנים ראיתי איך הם כמלים בתוך השכול. זוכרת את ההורים, אלה שכבר לא איתנו ונפטרו. זוכרת אותם מגיעים לטקס שנה אחר שנה.
ככל שבגרתי התחלתי להבין עד כמה זה בלתי נסבל עבורם. עד כמה הזמן אינו מרפא כלל. הוא רק מגביר את הגעגוע והכאב. יש שנים שמרוב צער הגרון נחנק ויש שנים שאני מגנה על הלב בריחוק. יש שנים שזה חשוף וצורב ושנים שהקהילה נותנת הרגשה עוטפת ומחזקת. ובכל שנה אנחנו מתכנסים ומזכירים את אלו שאינם בלב כבד.
